לפני שבוע הגעתי להתנדב באריזת ארוחות חמות במטבח של עמותת לחיות בכבוד בראשון לציון.
היינו 10 אנשים מיד התחברנו אחד לשני, שמנו מוזיקה וצחקנו תוך כדי שאנחנו ממלאים את החמגשיות באוכל מזין. דלת הכניסה של המטבח פונה לכיוון השקיעה לכן, כל פעם שהיא נפתחת, היא מכניסה איתה קרן אור רצינית.
ואז היא פתאום נפתחה…
הוא נכנס עטוף בקרן האור הזו ופתאום היה שקט, דממה!
בקול עדין וקטן הוא שאל ״יש מה לאכול?״
הרגשתי קפוא, לא ידעתי מה לומר.
מתנדבת אחת לקחה כמה מנות שבדיוק סגרתי והגישה לו
ואז הוא חייך – ואני נרגעתי
בלב, אמרתי לעצמי – מזל שהוא חייך.
אחרי שהוא הלך שאלתי אותה – ״הבאנו לו אוכל שהיה אמור להגיע למישהו אחר?״
וקיוותי שהתשובה תהיה לא…
אבל אז הבנתי בדיוק מה אנחנו עושים פה
וכמה זה חשוב!!!
שהקושי שלהם לא נעלם בחגים!
שיש כאלו שאפילו לא הגענו אליהם!
שחלקם לא מבקשים מתוך בושה והולכים לישון רעבים!
ובחגים? בחגים זה רק נהיה קשה יותר!
כמה קושי אנחנו צריכים שהם יעברו כדי שנפנה מהזמן שלנו,
כדי שנראה אותם.
אם הניצול שואה הזה מצליח לחייך מאוכל אחרי כל מה שהוא עבר בשואה
ויש כבר מערך שלם שיכול לגרום לזה לקרות
אז אני לא יכולה פשוט להתעלם יותר!
ארוחות לשבוע שלם לניצול שואה/קשיש עולות 140 שקל
בדיוק כמו כפפות אגרוף מקצועיות או לק ג׳ל.
כל ארוחה קטנה שאנחנו מביאים להם
פשוט מראה להם שהם לא שקופים, כל יום מחדש
נותנים יד ועוזרים להציל חיים ממש עכשיו
תורמים ממש בלחיצה כאן
כי התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש
ואני לא מוכן שיהיו עוד כאלו..
English 
Hebrew 