המדינה צריכה לדאוג לניצולי השואה, נכון?
זה פזמון נפוץ: “המדינה צריכה לדאוג לניצולי השואה, לא אני”. על פני השטח, התנגדות זו נראית סבירה. הרי למדינה יש אחריות לדאוג לאזרחיה, וניצולי השואה כבר סבלו כל כך. מדוע אנשים צריכים לשאת בנטל לעזור להם?
יש כמה בעיות בקו החשיבה הזה. בראש ובראשונה, המדינה לא עושה מספיק כדי לעזור לניצולי שואה. למרות גודל הבעיה, הממשלה לא עשתה מספיק כדי לטפל בסוגיית הרעב בקרב ניצולי השואה והקשישים בישראל. על פי ההערכות האחרונות, למעלה מ-25% מניצולי השואה בישראל חיים מתחת לקו העוני, ועבור רבים חוסר ביטחון תזונתי מהווה דאגה מתמדת. המצב חמור באותה מידה עבור קשישים בישראל, כאשר למעלה מ-30% מהאנשים מעל גיל 75 חיים בעוני.
אבל זה לא רק לספק צרכים בסיסיים. גם ניצולי שואה וקשישים בישראל זקוקים לתמיכה כדי לבנות את חייהם מחדש ולהשיג תחושת כבוד ומטרה. זה כולל דברים כמו גישה לחינוך, טיפול רפואי ושירותים חברתיים. למרבה הצער, רבים מהמשאבים הללו דלים, והממשלה לא עושה מספיק כדי לספק אותם.
כאן נכנסות לתמונה ארגוני צדקה כמו לחיות בכבוד. על ידי תרומה לארגונים אלה, אנשים יכולים לעזור למלא את החסר ולספק תמיכה נחוצה לניצולי השואה ולקשישים בישראל. כל תרומה, קטנה ככל שתהיה, יכולה להשפיע רבות ולעזור לספק משאבים כמו מזון, מחסה וטיפול רפואי. אבל מעבר רק לספק צרכים בסיסיים, ארגוני צדקה יכולים גם לעזור להעצים אנשים אלה לשבור את מעגל העוני ולבנות עתיד טוב יותר לעצמם ולמשפחותיהם.
English 
Hebrew 